על החופה ומנהגיה

      הפעמון 

המילה "זוג" שמשה בעבר כמילה נרדפת למילה "פעמון". מה המשותף לשתי המילים בעלי אותן האותיות?

כאשר לוקחים רק חלק אחד של הפעמון ומנסים להשמיע איתו צליל , המשימה לא תצלח. הן גוף הפעמון והן הענבל אינם יכולים להשמיע קול לבדם. רק שיתוף הפעולה ביניהם משמיע את הקול המיוחל.

מקביל הדבר גם בבניית הזוגיות . רק ההבנה כי צריך שיתוף פעולה בין בני הזוג יביא לבניית בית נאמן . כשכל אחד מנסה להיות כינור יחיד בבית לא ישמע שום קול ורק אכזבות יהיו מנת חלקם של בני הזוג

הטבעת

*מדוע אומרים בחופה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל? האם לא ברורה העובדה כי זוג נישא בחופה יהודית על ידי רב מתחתן כדת משה וישראל?

אחת התשובות המרגשות ששמעתי היא שככתוב בתורה משה ועם ישראל הלכו ארבעים שנים יחדיו. לעיתים היו ימים מוצלחים לקשר הזה ולעיתים ימים קשים. אבל משה ועם ישראל לעולם לא נפרדו הם נשארו יחד לאורך כל הדרך. את המסר הזה אנו מבקשים להעביר לבני הזוג. בחיי נישואין יש גם ימים פחות מוצלחים אך גם בימים הללו תמיד לחשוב איך להמשיך יחד ולהתגבר על הקשיים ולא לרוץ מיד אל הפתרון הקל של גירושין.
*מדוע עונדים את הטבעת על האצבע השניה ביד ימין המכונה גם ה"אצבע המורה"?

תשובה אחת שמצאתי היא בפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", המילה השניה בכל צלע בפסוק היא שמו של בורא עולם ולכן מאחלים אנו לבני הזוג שבורא עולם ישכון דרך קבע בביתם.

לימים הוסיפה לי אחת הכלות שחיתנתי הסבר מקסים נוסף, והוא כאשר הכלה מושיטה את האצבע המורה לעבר החתן היא מצביעה עליו בבחינת "בך בחרתי" שהרי על מנת שאשה תתקדש צריך את הסכמתה על פי ההלכה.

    שבירת הכוס

לא אחדש לכם אם אומר כי שבירת הכוס מסמלת את העצב של העם היהודי על חורבן בית מקדשנו אבל אנסה להפתיע אתכם ולומר כי יש עוד סיבה לשבירת הכוס (ולדעת בעלי התוספות , מן המאה ה-12 זו הסיבה העיקרית). כאשר מגיע אדם לשיא של משהו מסויים ישנו תמיד חשש כי משם הוא רק ירד ויתדרדר. חתן וכלה בחופתם נמצאים בשיא השיאים של שמחתם ולכן קבעו חכמינו לעשות פעולה שתוריד מעט משמחתם על מנת שיוכלו להמשיך ולעלות במעלות השמחה והאושר. בימים עברו היו שוברים לצורך זה כוס זכוכית יקרה (כך מובא בתלמוד ,מסכת ברכות )

לפני כשבועיים לאחר חופה ניגש אליי מישהו ואמר לי כי מאחר ששבירת הכוס היא הרגע לפני שבני הזוג יוצאים לחיי הנישואין שלהם יש בשבירת הכוס עצה לחיי נישואין. החתן דורך על הכוס ומרסק אותה . גם אם ניקח את הכוס וננסה לחבר את שבריה לא נוכל להחזיר אותה לאותו מצב בדיוק טרם השבירה. זו עצה לחתן ולכלה. השתדלו בכל מאודכם לא להגיע חלילה לריסוק של חיי הנישואין מאחר שאם זה יקרה מעטים הסיכויים שנוכל לאחות את השברים. כיצד שומרים על הקשר , זאת ועוד בחוברת שלי "בנין עדי עד" הניתנת להורדה חינם באתר הזה.

 כיסוי הינומה

הסיבה ההלכתית המובאת בתלמוד במסכת כתובות (פרק שני) היא שכיסוי ההינומא הינו סימן כי הכלה נשאת רווקה ולא גרושה או אלמנה. ולא אכנס כאן לכל הדייון ההלכתי אפשר לעיין במקור.

אך לכיסוי ההינומא גם רעיון חשוב. רגע לפני הכניסה לחופה מכסה החתן את פני כלתו ומצהיר לכל הנוכחים בשמחתו ובעיקר לעצמו כי נישואיו לבחירת ליבו אינם קשורים ליופי החיצוני שלה אלא ליופיה הפנימי. הצהרה זו הינה חשובה ביותר מאחר שאם הקשר בין בני הזוג הינו סביב יופי גשמי הרי שביום מן הימים כעבור כמה שנים הטבע עושה את שלו ויופינו החיצוני מתבלה. אך אם בני הזוג נישאים עקב היופי הפנימי שמצאו אחד ברעותו הרי שיופי כזה אינו מתבלה עם השנים אלא ההפך הולך ומתחזק עם הימים החולפים.לכן חשוב להצהיר הצהרה זו טרם הכניסה לחופה.

כתיבת ז"ל בכתובה על הורה שנפטר

נהוג שלא לכתוב בכתובה על הורה שנפטר את התואר "זכרונו לברכה". אכתוב שתי סיבות לכך:

א. כתוב במקורות הקבלה שבשמחת בן או בת בורא עולם נותן אישור מיוחד לנשמת ההורה לבוא ולהשתתף בשמחת החתן וכלה. כיוון שההורה נוכח בחופה לא שייך לכתוב עליו תואר שבדרך כלל כותבים על אדם שנפטר.

ב.הפסוק אומר "שאול בן קיש מלך ישראל". קיש אבי שאול לא היה מלך ישראל ולכן חוזר התואר "מלך ישראל" על השם הראשון שהוזכר כלומר על שאול המלך. יוצא אם כן שאם כותבים "דוד בן חיים ז"ל" התואר "ז"ל" אינו על אבי החתן אלא על….החתן דבר שכמובן אף אחד לא מתכוון לכתוב. (מפי ידידי ר' דוד טייך)

       שבע ברכות

התבוננות בשבע ברכות מראה כי שתי ברכות (שלישית ורביעית) מסתיימות באותן המילים "יוצר האדם". ויש לשאול וכי לא מצאו חכמינו סיומת שונה לברכה הרביעית ונאלצו לחזור על זו של הברכה השלישית?

התשובה היא כי לכל אחד יש שתי יצירות (=לידות). הלידה האחת היא היום בו נולד/ה והלידה השניה היא ביום בו עמד/ה מתחת לחופה. בחופה נקשרו נשמות והושלמה היצירה שהחלה לפני שנים. לכן הברכות מסתיימות באותן המלים ללמד על שתי היצירות של האדם. דבר מעניין נוסף הוא שהברכה השלישית היא קצרה בעוד שהברכה הרביעית ארוכה ומלאה ללמדנו כי חשובה היצירה השניה, העמידה מתחת לחופה, מהיצירה הראשונה